אורח ירושלמי


מאת דוד שחר

18.12.1947

א.

באותו יום דיקדק בלבושו ביותר. לבש את מכנסי החאקי הקצרים בעלי החגורה הרחבה, ולתוספת נוי קיפל את שוליהם כלפי מעלה. את צווארון כותנתו הלבנה החליק על מעילו הקצר עם הסדק. תלבושתו זו נערכה בתכלית הטעם הטוב. תחילה פיקפק ולא ידע באיזה זוג מכנסים לבחור – בארוכים או בקצרים, ולבסוף החליט לבחור בקצרים, מפני כמה וכמה טעמים.

אמנון היה בן 15 שנה, וזה היה לו זוג מכנסיו הארוכים הראשון. עדיין לא הרגיש עצמו בטוב בהם. נידמה היה לו, כי בלכתו שוליהם מתלבטים בין רגליו. יתר על כן, הוא לא רצה בשום פנים, שיעלה על דעתה של רחל, שנסיעתו זאת ושהייתו בביתה הם לו מאורעות יוצאים מגדר הרגיל, המצדיקים מכנסים ארוכים. מכל מקום בטוח היה, שמכנסי חאקי קצרים הולמים אותו יותר משאר מכנסים שבעולם, ביחוד כששוליהם מקופלים ושוקיו וירכיו בולטים בעוז שריריהם.

רחל גדולה ממנו בשנה אחת. לה שתי צמות חמודות וזוג עיניים שחורות ומאירות ועליזות. אף על פי שמבוגרת היא מאמנון בשנה שלימה, היא לומדת בכיתה מקבילה לשלו. קשה לו לאמנון להעלות בדמיונו את רחל כמורה. מכל מקום, בין אם תהיה מורה, ובין אם לא תהיה מורה, עצם שהותה בירושלים גורם לו עונג רב. היה היתה קרובה שלו, והיתה באה אליו לעתים מזומנות, שיעזור לה בהכנת שעוריה. כאן היה לו שטח נרחב להתגדר בו. היה מראה לה את רוחב בינתו ועומק ידיעותיו, וכוח הסברתו, והיה עמל על שעוריה כל-כך, עד שהיתה היא בעצמה נרתעת מפני חריצותו. והגיעו הדברים עד כדי כך, שהיתה נותנת לו את תרגיליה, והולכת ובאה כעבור שעתיים ולוקחת אותם. ואף על פי שהרגיש מעין עוות-הדין, שהרי לא היה עולה על דעתו לטרוח הרבה כל-כך לולא היה שרוי במחיצתה ושואב מעליצותה מרץ, חביבים היו עליו יסורים אלה למענה.

לפני החופש הגדול, כשעמדה לחזור לביתה בתל-אביב, באה אליו והזמינה אותו לקולנוע. הזמנה זו הדהימה אותו כל-כך, שנבהל ואמר שאין הוא מחבב סרטים כלל ועיקר. "אל תהיה שוטה", אמרה לו, "בחורה מזמינה אותך לקולנוע, ואתה מסרב? – ואל תשכח להתקשט כאדם הגון מן הישוב". כאן זעה נימה בלבו, וזכר שאין הוא שם דעתו על בגדיו. ובפעם הראשונה בחייו עלה על דעתו הרעיון המכאיב, שאין לו בגדים במידה מספיקה. לרחל היו שמלות למכביר. ובאותו ערב, כשיצאו לקולנוע, שלבה רחל, דרך משובה, את זרועה בזרועו. וקודם שנפרדו לחצה את ידו בחום רב ובקשתו בכל לשון של בקשה שיבוא בחופש הגדול להתארח בביתה.

ב.

משהגיע אמנון לתל-אביב עמדה החמה באמצע השמים והיתה מלהטת בגבורה. חש, שגופו פולט זיעה רבה וכותנתו נדבקת לבשרו. רגע הצטער, שכל עמלו שעמל על גיהוץ החולצה עולה בתוהו. אולם מיד גרש מחשבה מצערת זו, והיה הולך ומצייר לו בדמיונו את קבלת-הפנים הנאה, שתערוך לו רחל: רחלה פותחת את הדלת, מביטה בו ואינה אומרת דבר. מיד היא מתגברת על המון רגשותיה ואומרת: "הוי, אמנון! היכנס". והוא נכנס ורואה, שהבית ריק, אין אדם ואין אישה ואין ילד. פונה הוא אליה ואומר: "היכן הוריך ואחיך הקטן?". עונה היא לו בצחוק: נסעו לטבול בים כנרת". "חבל עד מאוד, היה לי להגיד דבר חשוב לאבא. אז מחייכת היא ואומרת: "אל תשתטה, שב ואמזוג לך כוס טה", והיא יוצאת למטבח וחוזרת עם שתי כוסות וכריכים. הם אוכלים ואינם אומרים דבר. מביטה היא בו מן הצד, ושואלת: "לא התגעגעת עלי כל הימים?" "הום... עסוק הייתי, לא היה לי פנאי למחשבות רבות" –

– "ואני כן התגעגעתי".

והוא מביט בה ורואה ערגה רבה ואהבה עמוקה בעיניה. מושך הוא את ידה והיא מתמשכת והולכת אחריו, והרי היא בידיו והוא ממטיר עליה שפע נשיקות מנשיקות פיהו על פיה הקט, עיניה המחייכות וצווארה הרך. אף היא אינה טומנת את ידיה בצלחת ומשיבה לו מנשיקותיה.

משהגיע לפתחה, שהה זמן מה והיה עומד ומתקין עצמו, העביר את ידיו פעם ושתים בשערותיו וסידר את בלוריתו, שלא תהיה פרועה יתר על המידה. משך בפאת מעילו והחליק על דשי חולצתו. צילצל פעם אחת. אין קול ואין קשב. צילצל פעם שניה – וחיכה. סבר, שמא אין הוא מצלצל כראוי ולחץ על הכפתור בכוח רב עד שהדהד הצילצול במסדרון הארוך. יאוש קל החל לפשט בכל אבריו, וכמעט שהיה מוכן ללכת, עד ששמע צעדים קלים טופפים מבפנים. רחל פתחה את הדלת קמעא והציצה בו בכעס. אמנון הרגיש מעין צביטה בלבו, והעלה חיוך דל על שפתיו. פקחה רחל את עיניה כאדם שניעור מן השינה.

– שלום, אמנון!

– שלום, רחל!

תיקנה רחל את חלוקה והכניסתו פנימה.

– את לבדך?

שאל ולהטו פניו, ומיד נקף אותו לבו על שאלה זו, שמא תגלה בה רחל פנים שלא כהלכה. חייכה רחל חיוך קנטרני ואמרה, שנמצא כאן חבר שלה, תל-אביבי, בחור לא רע. אבא במשרד ואימא הלכה עם דני לרופא. הוא מרגיש רע. נכנסו לחדרה וראה בחור בעל שפם יושב על הספה בפישוק אברים, ורגליו, דרך חרות ובעל-ביתיות, סומכות לו על שרפרף, והוא שקוע ראשו ורובו בקריאת עיתון.

– הכירו, – אמנון, – שלמה.

שלמה לא זע ממקומו, נתן באמנון מבט חד וחטוף ומילמל מה שהוא. הוא היה בחור לא גבוה ביותר, שחום, בן שמונה-עשרה בקירוב. אמנון נידהם ונבוך. הרגיש מועקה רבה וסבר, ששלמה מסתכל בו בעין רעה כעל אורח בלתי-רצוי.

– אמנון הוא קרוב שלי, מירושלים, אמרה רחלה דרך התנצלות, והוסיפה: "הוא תלמיד חרוץ מאוד" "ושלמה", פנתה לאמנון, "הוא בחור גס עד מאוד" והעלתה חיוך דק בעל משמעות רבה.

– "אם לא תבקשי סליחה מיד, ארביץ בך", סינן שלמה מבין שיניו, אף הוא בחיוך נסתר.

– "לא זו בלבד, שהוא גס, אלא גם חצוף וציני".

החדר על רהיטיו החל לנוע. כמבעד לערפל ראה אמנון את שלמה מזנק ממקומו, ומתחיל לרדוף אחרי רחל, שברחה בצהלה לחדר הסמוך. אמנון שמע חבטה, צחוק חנוק, ואחר-כך את קולה של רחל: "אם לא תפסיק מיד אספר לאבא". אמנון נטל וקיפל את מעילו הקצר ונסתלק בלאט מן הבית.


סיפור זה הופיע לראשונה בשבועון 'הגלגל', בתאריך 18.12.1947. היתה זו יצירתו הראשונה של דוד שחר שראתה אור בדפוס. מאז 1947 לא נכלל הסיפור 'אורח ירושלמי'  באף אחד מקבצי הסיפורים שפרסם המחבר במרוצת חייו. באדיבות משפחת שחר הוא מתפרסם כאן בשנית.

עקבותיו של הסיפור אבדו ורק הודות למאמציה של 
אורנא בזיז נמצא כתב העת בו הוא נדפס לראשונה.