למה דוד שחר הוא לא כוכב גדול של הספרות הישראלית


למה דוד שחר הוא לא כוכב גדול של הספרות הישראלית


22.11.1991


את "לילות לוטציה", ספרו החדש של דוד שחר (הוצאת מעריב), ניתן לקרוא בשני אופנים שונים. הדרך הנוחה והקלה היא לסור אל החנות, לבקש את הספר, לשבת בבית ולקרוא. זה ספר שנקרא מהר, מאתיים וקצת עמודים, אותיות גדולות. הדרך השניה מעט מורכבת יותר. "לילות לוטציה" הוא רומן שלם, עם התחלה, אמצע וסוף. אלא שהספר הזה הוא שביעי בסדרה, המשך סיפורי ישיר לשישה ספרים שבאו לפניו: "קיץ בדרך הנביאים", "המסע לאור כשדים", "יום הרוזנת", "נינגל", "יום הרפאים", "חלום ליל תמוז". "היכל הכלים השבורים" הוא שם הסדרה כולה.

הסדרה הזו נכתבת על ידי שחר כבר כמעט 30 שנה. חלק מהספרים הודפסו ביותר ממהדורה אחת, והרבה אנשים כבר קראו ספר זה או אחר ממנה. שחר מעריך שאת כל הספרים, מתחילת הראשון ועד סוף האחרון, קראו "כמה עשרות, לא יותר. ל"ו צדיקים." אולי הוא קצת מגזים, אבל באמת לא הרבה קראו את כל הסדרה, ורבים כלל לא שמעו עליה. והשאלה היא למה.

דוד שחר: "צריך לזה נשימה ארוכה, ובעולמנו זה, בפרט בארץ, יש מחסור במצרך הזה. אני חושב שלי היה מזל גדול, שלא היה לסופרים אחרים. ילדותי עברה עלי במאה שערים בתוך חברה שהיא אנטי ספרותית, וכשכתבתי לא פיללתי שאחד מהאנשים שמקיפים אותי יקרא את הדברים. לא פיללתי וגם לא רציתי. זה היה כחץ שלוח באפילה. וכל פעם שנמצא מישהו שקרא, זו היתה שמחה גדולה. כך שההרגשה הזאת המשיכה ללוות אותי כל השנים. התמיהה שלי תמיד היתה לא על זה שאין קוראים, אלא על זה שמישהו בכלל מתעניין. מבחינה זו יש לי מזל. אני לא מהמתמרמרים על מספר הקוראים."

למרות שיש לו בהחלט סיבה טובה להתמרמר. הספרים שלו, שבארץ לא זכו להצלחה מסחרית, הם אחד הלהיטים הגדולים של העשור האחרון בצרפת. שחר הוא אישיות מוכרת שם, מה שמתבטא גם בפרסים, והוא בעל עיטור המפקד של מסדר האמנויות והספרות מטעם הממשלה הצרפתית. ספרו "יום הרוזנת" נמכר בצרפת בכמות עותקים מרשימה. המכירות גררו אחריהן גם את הספרים האחרים. הספרים גררו אחריהם את שחר, שמוכר שם הרבה יותר מאשר כאן ומוזמן להתארח שם לעיתים מזומנות. ושחר עדיין מסרב לכעוס. לכל היותר מביע השתוממות. "מוזר," הוא אומר, "שסיפור ירושלמי באווירה ירושלמית ועם טיפוסים ירושלמים כל כך ספציפיים, שאפילו לתל אביבים לא חשבתי שידברו, מוזר שדווקא עם הצרפתים הוא הצליח, שאין להם שום חלק וקשר לדברים שכתובים כאן."

וזה מה שיש ב"לילות לוטציה", ובעצם בסדרה כולה. סיפורו של המספר, ששמו לא מוזכר לאורך כל הסדרה (ומדובר באותו מספר, מילדותו בירושלים עד בגרותו ונדודיו לפריז). המספר מתאהב בלוטציה, אשה צועניה הנשואה למשורר צועני, ומתחרה על ליבה עם אחד תומאס אסטור. בינתיים הוא נפרד מהלן, ששיכנה אותו בביתה, עובר כמה שיטוטים סהרוריים ברחבי פריז ולבסוף מפסיד את לוטציה אהובתו ושב לישראל.

תומאס אסטור, שזוכה, כנראה, בלוטציה, הוא הצד השני של הסיפור. אסטור, בנעוריו, נקרא תמוז עשתרות, והיה חברו של המספר כילד בירושלים. תמוז עשתרות הוא בנו של אשבעל עשתרות, המשורר הידוע, הכנעני הראשון בארץ. פרישתו של תמוז לצרפת ושינוי שמו מתמוז לתומאס ומעשתרות אסטור, מסמן את כשלון הזרם הכנעני. הפרשה הזו מתגלגלת לאורך כל "היכל הכלים השבורים", במקביל לפרשת חייו של המספר ובאמצעות עלילות שנפרדות ומתחברות. הספרים בהיכל הכלים השבורים מסודרים לפי סדר: שער ראשון, שער שני, שער שלישי וכו'. עד "לילות לוטציה". "השער הסתום" כך קורא לו המחבר.

השם "השער הסתום" מרמז שמדובר בספר האחרון בסדרה?

זו שאלה קשה. הרושם שלי הוא, שהוא איננו האחרון. זוהי בעצם מסכת שאני עוסק בה. הספר הראשון הופיע בדפוס ב-69', ואני התחלתי בכתיבה עוד כמה שנים קודם. קרוב ל-30 שנה שאני כותב את הסדרה. אני חושב שאני אמשיך בזה כל עוד נשמה באפי. השאלה היא עוד כמה זמן תישאר נשמה באפי. ואת זה אתה צריך לשאול מישהו אחר.

אז למה הסתום?

העניין הוא מה שמקובל בלשון חכמים כ"שוב יום אחר לפני מיתתך". כיוון שאינך יודע מתי תמות, תצטרך לשוב בכל יום.

כלומר, אתה מתכונן לאפשרות שלא תספיק בחייך להשלים עוד ספר, ואתה רוצה שגם אם יקרה כך הסדרה תראה גמורה.

כן. אם זה היה תלוי בי, הייתי רוצה לסיים את הסדרה יום לפני שאמות. אבל אדם הרי אינו יודע מתי ימות. לכן בחרתי לסיים עכשיו, ליתר בטחון, למרות שאני ממשיך לכתוב הלאה.

מבחינת ההתקדמות בציר הזמן של "היכל הכלים השבורים", "בלילות לוטציה", המספר כבר הגיע לשנות השמונים של המאה. אין כל כך לאן להתקדם הלאה.

באמת יש לי הרושם, שבפרק הבא אחזור אל הדמות שפתחתי בה את הסדרה: גבריאל לוריא. אחזור לירושלים של התקופה ההיא, וזה יסגור איזשהו מעגל. מעגל קצת יוצא דופן בממדים שלו, אבל אני מקווה שאסיים אותו.

הערה: גילו של דוד שחר, 56.

וכך מסתיים "יום הרוזנת", השער השלישי: "הראיתי לה את המדרגות היורדות אל המרתף, והסברתי לה, שאסור להפריע לאשבעל עשתרות בעבודתו. היא ירדה אט אט, שלחה מבט במודעה אשר בה כתוב מפורשות לאמור שאסור לצלצל ואסור לדפוק, התחייכה בינה לבינה ופתחה את הדלת מבלי לצלצל ומבלי לדפוק."

פרשנות. זו שנכנסה אל החדר היא שוש רבן. זה שהראה לה את הדרך הוא המספר. החדר שייך לאשבעל עשתרות, המשורר הכנעני. שמו הקודם של אשבעל עשתרות הוא ברל רבן, ומקצועו הקודם סייע במרפאת העיניים של הד"ר לנדאו. מה עשתה שוש רבן, קרובה רחוקה של המשורר, בחדרו, אפשר לדעת רק בדרך אחת. לקרוא גם את הספר הבא בסדרה, "נינגל". הנה עוד סיבה לקרוא ספר אחרי ספר.

אשבעל עשתרות מבוסס על דמות אמיתית?

במידה שהתייחסתי למישהו שהכרתי, זה היה יונתן רטוש המשורר. הוא היה דמות שהרשימה אותי מאוד, גם מבחינה חזותית וגם החלפת השמות (ברל רבן לאשבעל עשתרות), הוא מזכיר את רטוש. רטוש הוא למעשה אבי הכנענים, ועם מותו מתה גם התנועה הזאת.

אתה קצת מלגלג עליו במהלך הספרים.

הייתי אומר שזה עניין של חוש הומור. תכונה שבולטת בהעדרה ביצירה העברית העכשווית היום מתייחסים לכאבים במין רצינות פתטית. חוש הומור הוא חשוב מאוד; חוש הומור אדם צריך לגבי עצמו.

רטוש ראה את זה בעין יפה?

אני זוכר שרטוש חייך. נתתי לו לקרוא את "יום הרוזנת", וכשהוא גמר, מה שהיה לו לשאול זה: "מה קורה אחרי שהיא נכנסת לחדר?"

וכך מתחיל "נינגל", הבא בסדרה: "נינגל נגלתה לי בלילה לאור לשונות המדורה לפני שידעתי שהיא נינגל ואחרי שנכנסה שושי לחדרו של אשבעל עשתרות מבלי לצלצל ומבלי לדפוק על הדלת."

לא בטוח שהאפיון הבא יוסיף קוראים ל"היכל הכלים השבורים"; זו סאגה ציונית; היא מספרת על החיים בארץ, על משבר זהות, על מבחנים אידיאולוגיים, על נטישה. היא עוסקת בשלב, פרק אחד מרבים, של הציונות. לא ציונות של מלים, אלא של אנשים חיים ושל תקופה. ברור שתומאס אסטור, יורד, הוא דמות בעייתית; ברור שעליית המספר על המטוס שחוזר לישראל היא נצחון. ולא רק זה, אלא שבסבך חילופי הזהויות והשמות מקבל המספר משכנו למטוס ספר לקריאה. "על הוודאות", של ויטגנשטיין.

ואם יש ודאות ב"היכל הכלים השבורים" זו הוודאות הציונית. לא מתלהמת, אבל נמצאת ברקע כל הזמן. "היכל הכלים השבורים", כשמו, הוא תיאור אובדנו של עולם ישן. זו סאגה נוסטלגית, מתאבלת, אבל לא עצובה. בכלל לא עצובה. להיפך, רוח של אופטימיות שורה על הסיפור לכל אורכו. זאת האופטימיות הציונית של שחר. הוא בעד, לא נגד; הוא מאמין שהכל ניתן לפתרון, שיש עתיד.

ניקח את הדמות הכנענית של הסדרה. שני אנשים, ארבע דמויות. ברל רבן, הופך לאשבעל עשתרות, מוליד את תמוז עשתרות, שהופך לתומאס אסטור. זה כשלון של הכנענים.

יש כאן באמת בעיה של המהות והשם, ובמובן מסוים זה באמת כשלון של הדמות הכנענית בסיפור. הבן עוזב את הארץ, וזהו כשלון טוטלי. אבל הכשלון הזה איננו מיוחד למה שנקרא הזרם הכנעני. זה משותף לכולם. אתה רואה את זה אצל בני קיבוצים ואצל בני פרופסורים. ככה זה.

אז מה התכוונת לתאר אם לא את הכשלון של הכנענים?

הכוונה שלי היתה לכתוב סיפור תוך תחושת הדברים שמעבר לנגלה. בכלל אני חושב, שהנקודה העיקרית בכל יצירה היא תחושה של סוד. וניסיתי להעביר את זה הלאה. המימד שמעבר לגיבורה לוטציה ולאהבותיה, הקשר בין הזהויות השונות. בכל אופן, בספר הזה יש סיפור של אדם (המספר) שנפגש עם אשה זרה (לוטציה) בעיר זרה (פריז) לפני תמונת יעקב שנלחם באלוהיו (המספר ולוטציה בילו חלק גדול מזמנם המשותף מול תמונת קיר המתארת את יעקב הנלחם באלוהים בקפלת המלאכים), וזה בסופו של דבר מה שמחזיר אותו ארצה.

ואולי בכל זאת הציונות משתלמת. השבוע קיבל דוד שחר את פרס ראש הממשלה לספרות. שנה שלמה הוא יוכל להתפרנס מכתיבה, ולהמשיך להשקיע בה את כל זמנו. כך הוא עושה מאז ההצלחה בצרפת, שדי סידרה אותו כלכלית. עכשיו יעזור גם הפרס.

זה קצת משונה, אבל שחר לא זכר, או לא ידע, על השערוריה שפרצה עם חלוקת פרס ראש הממשלה בשנה שעברה. ראש הממשלה, למי שלא זוכר, סירב לחתום על התעודות של שניים מחתני הפרס, יצחק לאור ואהוד בן עזר. הנימוק היה: כתיבה פוליטית בקיצוניות שאינה נסבלת בעיני ראש הממשלה (ומדובר כמובן בקיצוניות לשמאל).

שחר שומע את הסיפור, לטענתו בפעם הראשונה, וחושב שראש הממשלה היה בסדר. "מותר לכתוב כל דבר," הוא אומר, "אבל זכות הבעת הדעה שמורה גם לראש הממשלה, ובשם הזכות הזו מותר לו גם לא לחתום על תעודות במקרה כזה."

זה קשור לדעתך הפוליטית?

לא. זה גם לא מעניין אותי. כל השאלות החברתיות האלה הן חולפות, מה שיישאר זה הספרים. אני לא ממחפשי החטאים וממטיפי המוסר, סבלתי מזה די בילדותי. זו בעיה אצל סופרים אצלנו; הם כולם מטיפי מוסר. אני, שמכיר את כל פגמי, שאני אטיף מוסר לאחרים?

אתה בכלל קורא ספרים שנכתבים היום?

אני מאוד אוהב את אבנר טריינין, לדעתי הוא הגדול שבמשוררים. יש גם דברים שמדהימים אותי. פרוזה של בחור, אומנם לא ידוע, בשם דוד זליחובסקי, למשל.

מי הסופרים העבריים האהובים עליך?

בספרות העברית אני אוהב לקרוא את התנ"ך, בכל מצב רוח שהוא. אני אוהב את שירת ימי הביניים, יש בה דברים נפלאים. מהספרות המודרנית אלה שהכי דיברו אל ליבי היו ברנר וגנסין.

עגנון?

את עגנון אני אשים אחריהם. אני מכיר בגדולתו, וכאמן הוא מבחינות מסוימות עולה על ברנר. אבל אינני יכול לומר שאני אוהב את רוחו. יש לו צד של צדקנות. הוא עושה את עצמו עניו ומעמיד פנים של מי שלא מבין, והוא מבין היטב. זו היתממות. אינני אוהב היתממות בכתיבה. אבל חוש הומור היה לו.

וכל זה מחזיר אותנו לשאלת השאלות. למה "היכל הכלים השבורים" עדיין לא נכנס לפנתיאון הנצח של הספרות העברית. למה עוד לא הכניסו אותו לתוכנית הלימודים, למה הקוראים לא מחכים ל"לילות לוטציה", למה הצרכן הישראלי לא מרגיש חובה להציג את "היכל הכלים השבורים" על המדף, כמו את "עשיו" או "עיין ערך אהבה". ולמה מנחם פרי לא זורק מלה, ואולי הכל בגלל שמנחם פרי לא זורק מלה.

אתה טוען שהנוער קורא ספרים. כמו שאתה מכיר את הנוער, יש לך סיכוי איתו?

רוב הקריאה שלי נעשתה בין גיל 20 ל-22. השאלה היא רק כמה אדם קורא. האחוז של כאלה שמתעניינים בספרות טובה תמיד היה די מצומצם. אני ראיתי את ילדי. הם, בגיל צעיר, קראו קלאסיקה בהתלהבות. כך שתלוי במי מדובר. אני לא יכול לעשות השוואות. בישראל מדובר על עשרות קהילות שונות זו מזו ברקע התרבותי, ובעיקר בחוסר הרקע התרבותי, כך שקשה לדעת.

יש לך גישה אליהם? אתה מכיר למשל את המוזיקה של הצעירים?

אני לא יכול לכתוב בלי מוזיקה. אני מאוד אוהב מוזיקה, ויש סוג של מוזיקה שאני מתעב. כמה שניסיתי לשמוע את שטוקהאוזן, ככל ששמעתי יותר, כך תיעבתי יותר.

ומה עם פופ?

גם במוזיקה הזאת יש דברים שמוצאים חן בעיני ויש שלא. לא אוכל לומר לך שמות. אני יודע שיש דברים שאני אוהב ויש שלא. אבל להגיד לך שמות, זה הבת שלי תגיד לך. אה... מה שמו... איינשטיין, יש דבר כזה?

אריק איינשטיין.

אבל זה לא אריק איינשטיין, אלא מישהו אחר שאהבתי אותו, כספי... כספי.

מתי כספי.

אני אומר לך שמות, ואני לא בטוח שאני מכיר. חוה, חוה אלברשטיין, יש? שרה יפה מאוד. יש שיר אחד שאהבתי מאוד בזמנו: "איפה איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן". זה יפה מאוד. חבל רק שאני לא שם לב לשמות. יש דברים יפים ויש דברים שאני לא סובל. כשזה נכנס למלודרמטיות בומבסטית כזאת עם בכיינות. זה אני לא אוהב.

ועוד הסבר אפשרי. שחר: "הספרות איננה דמוקרטיה. היא אריסטוקרטיה. אריסטוקרטיה רוחנית. נפשית. והיא פירמידה שבראשה המעטים המאושרים. כמובן שרוצים שיהיו קוראים רבים, אבל יש גם אנשים שיסבלו ממוצרט. זה עניין אריסטוקרטי, האמנות. מה שרע בעולם המודרני הוא שהאריסטוקרטיה הופכת לדמוקרטיה מסחרית. אז הפלא הוא שיש עוד בכלל ספרים טובים. בדרך כלל הם הפסד למו"ל."

ועדיין קיימת התקווה הקלושה, שדווקא "לילות לוטציה" ישבור את הקרח. שישה ספרים לא עשו את זה, אולי השביעי יכניס לקהל הישראלי את "היכל הכלים השבורים" לסלון.
השבוע שחר שאל: "בוא נשמע את דעתך, בתור עיתונאי במרכז הארץ. זה ידבר אליהם, הספר הזה?"

אתה יודע, ספרים תלויים גם ביחסי ציבור, בעיתוי נכון, בשם של הסופר, בחשיפה. זאת לא רק שאלת האיכות האבסולוטית (אם יש בכלל דבר כזה).

שחר: זאת אומרת שכל הסיכויים נגדי?


נדפס לראשונה ב"העיר", 22.11.1991