דברים שנאמרו על קברו של דוד שחר


אבנר טריינין (1928 – 2011), משורר ופרופסור לכימיה פיזיקלית, היה ידיד קרוב של דוד שחר

ביום רביעי, בשעה שש בערב בפריז, השיב דוד שחר את נשמתו. מהי הנשמה או הנפש, ומהי המהות שאליה השיב אותה, ואם בכלל יש לשתי מהויות אלו קיום כלשהו - אלה הדברים שהרבו להעסיקו, ואליהם הוא חזר שוב ושוב בכתביו ובשעות רבות של שיחות שקיימנו בינינו. וכדרכו למקד את המופשט בפרט מסוים, ממשי ומדויק, הוא מיקד את השאלות האלה בעין, או כדבריו: "בזה כלי הבשר, שהוא בלבד פותח צוהר לאור העולם שיסתנן לתוכנו". כמי שעוסק באור ובהשפעתו מן הבחינה הפיזית והכימית, הוא היה חוזר לפניי ללא הרף על השאלה שהעלה בכתביו: מה הקשר בין התהליך הפיזי של הראייה ובין החוויה הרגשית המתחוללת בנפשנו עקב ראייה זו? ולכאן קשורה גם התופעה הקרויה "עיוורון הנפש", שכך מתארה המספר ב"ירח הדבש והזהב": "האדם רואה ואינו יודע לפרש את אשר רואות עיניו. עצב הראייה מוליך את הגירויים אל המרכז שבמוח, אך לא מתקיים פירוש הסימנים למושגים".

כשהעלה זאת לפניי כטיעון לקיומה של הנפש כמהות נפרדת מן הגוף (ובמקרה זה מן העין, שאיננה אלא מצלמה משוכללת), פירטתי לפניו כל מיני תהליכים ביופיזיים־ביוכימיים המתחוללים במוחנו (ורובם עדיין נסתרים מאתנו), העשויים להסתיים באותו רגש (שגם הוא אפקט ביופיזי־  ביוכימי) על אודות הדבר שרואות עינינו - רגש שניתן לחוללו ללא כל עצם מוחשי בעזרת חומרים מעוררי הזיות... "חומרים ועוד חומרים, תהליך ועוד תהליך", היה משסעני בקול הבס שלו, "אבל בין זה ובין החוויה הרגשית אין כל קשר".

בשנת 1981 קיבל דוד שחר בצרפת את פרס 'מדיסיס' היוקרתי, הניתן לסופר זר על ספרו המתורגם. גם בארץ הוענקו לו פרסים, וניתן לומר כי גם כאן הם הוענקו לסופר זר. כי דוד שחר זר היה בארצו. והרי זה השתלב היטב במהלך חייו של מי שגדל לא-דתי בתוך מאה שערים, קרוב למפגש הגאוגרפי של שלוש תרבויות: יהודית־חרדית, מוסלמית ונוצרית; של מי שהיה אשכנזי יחיד בכיתתו בבית ספר לבנים ולא סלסל בקולו כיתר נערי המקהלה, של מי שעמד תמיד מן הצד ולא ירא את ההמון המוחק כל עצמיות, ולפיכך השקיף על הכול במין פרספקטיבה רוויַת הומור. על אחת כמה וכמה שהיה זר ומרוחק בדור של ימינו.

זר היה אפילו בעירו ירושלים. דומני, אילו לשון דיבור הייתה לאבנים ברחובות הנביאים, החבשים, ולא אילמות היו כמו הדודה אלקה, בוודאי היה להן משהו לומר על כך, בבחינת "אבן מקיר תזעק".

באחד הראיונות אמרת - בהתייחסך ל"היכל הכלים" שלך - "רומן, כמו כל יצירת אמנות, הוא השתקפות של הנפש, הנוף של הנפש". אני מאמין בדברים אלו כפשוטם, כעובדה ראלית: אמן של אמת משקיע ביצירה את נפשו. ומבחינה זו תישאר נפשך תמיד.


הופיע ב"אקדם", נובמבר 1998