שתי פגישות עם דוד שחר

שנים רבות אחר-כך, זמן-מה אחרי מות הורי – אמי מתה בתחילת קיץ 1991 ואבי כשנה אחריה – שבתי וראיתי אותו ייחוד מזווית אחרת, בפגישת אקראי שהיתה לי בבוקר נעים אחד ברחוב שוֹפּן בירושלים עם הסופר דוד שחר, שהיה ידידם.

שמחתי לקראתו. אהבתי את ספריו, זכרתי את ביקוריו אצל הורי, וכשהייתי בחור צעיר גם זכיתי להפגש אתו ביחידות בביתה של סבתא ציפורה שבמעונות עובדים ב' בירושלים. סבתא ציפורה כבר מתה אז, ואבי ומרדכי אחיו ביקשו שאסדר משהו בדירתה. הם אמרו לי שאולי אמצא שם את דוד שחר, יושב וכותב, שהוא נמצא שם בידיעתם וברשותם, והִתרו בי שלא אטריד אותו בשאלות ואפריע לו בעבודתו.

אבל דוד שחר קם משולחן הכתיבה ופתח בשיחה ביוזמתו, וכך נועזתי והרשיתי לעצמי לשאול אותו כמה שאלות, מן השאלות שקורא צעיר ונלהב עשוי לשאול סופר אהוב וגדול. בין היתר ביקשתי לדעת איך הוא כותב. הוא הגיב בשאלה משלו: האם גם אני כותב או מתעתד לכתוב בעתיד? אמרתי לו את האמת, שלפעמים אני כותב שיר למגֵרה או לנערה, אבל אין בדעתי לעסוק בכתיבה אלא בזואולוגיה דווקא, וכי עוד לא החלטתי אם באֶנְטומולוגיה, תורת החרקים, או באֶתולוגיה, תורת התנהגותם של בעלי- החיים.

הוא חייך ואמר : "אם כך, אענה על שאלתך. אני כותב ומלטש עמוד אחד ביום ואינני שב לאחור אפילו פעם אחת."

ואף אני מחייך לעצמי עכשיו, כי היום, כשאינני עוסק לא באנטומולוגיה ולא באתולוגיה ושוב אינני כותב שירים, לא למגירות ולא לנערות, אני נזכר לא אחת בו ובתשובתו. כי להבדיל ממנו, איני יכול לכתוב עמוד מושלם אחד ביום ועלי לשוב לאחור פעמים רבות, לשנות ולתקן ולבדוק שוב ושוב מול האור, עד שיהיה כמו שצריך, צלול ונקי ממש.

אך אשוב לפגישתנו ברחוב שופן, בבוקר הנעים ההוא, בשנה הרעה ההיא, שמתו בה שני הורי. אני הלכתי אז למרכז העיר ודוד שחר טייל טיול של שחרית, אלגנטי כדרכו, מושך תשומת לב בקלסתרו החכם הסרקסטי ובהופעתו ההדורה. לראשו היה בֵּרֵט צרפתי שחור וגדול, מוטה בגנדרנות עד אזנו, צעיף משי צבעוני כרוך לצווארו, מעיל שחור, גלימתי למראה, משתפל מכתפיו וידו ספק נתמכת ספק משתעשעת במקל דק.

בירכנו זה את זה לשלום ונעצרנו לשיחה קצרה ברחבה של תיאטרון ירושלים. באופן טבעי נסבה השיחה על אבי ועל אמי. הוא נזף בי על שהתחלתי לכתוב בגיל מבוגר מדי, לדעתו, ואמר שטוב שהורי הספיקו לקרוא את הרומן הראשון שלי, את "רומן רוסי". נעצבתי ואמרתי לו שקראתי להם – לה במיטת חוליה ולו במיטת חוליו –  גם פרקים מן הרומן השני שלי, מ"עשָו", במהלך כתיבתו, ועד כמה אני מצטער שלא קראו אותו גמור ומודפס. הוא אמר ששניהם שמחו על כך שאני כותב, ושאמי שמחה במיוחד שספרי הראשון היה קשור לעמק שלה ולכפר.

"היא מעולם לא ויתרה על הזהות הנהללית המושבניקית שלה," אמר לי מה שידעתי בעצמי, ואז הוסיף עוד משפט, שלא אֶשכחנו עד יומי האחרון, משפט שרק סופר כמוהו יכול היה לנסח, סופר שמסוגל לכתוב עמוד מושלם ביום אחד ואינו צריך לשוב לאחור:

"אני זוכר את היום שבו אבא שלך הביא אותה מהעמק לירושלים," הוא אמר לי, "היא היתה כמו פרח אדום וגדול על האבנים של העיר העצובה הזאת."