פרידה מדוד שחר
אנחנו נפרדים היום מדוד שחר ומן הספרים שכבר לא יכתוב. עמנו נפרדים קוראיו הרבים, שהעניק להם שעות רבות של מחשבה, של קורת רוח ושל התרגשות, וגם גיבוריו נפרדים ממנו, ועיר שלמה, ירושלים, נפרדת ממי שהיטיב כל-כך לכתוב בה ועליה, ולבנות בה מגדלים של דמיון ולחצוב בה בורות של זכרון, וליצור ירושלים שהכרנו אבל לא ידענו, ראינו ולא זכרנו, כי גם ירושלמים וותיקים מתהלכים בירושלים של דוד שחר כתיירים משתאים, ברחוב מליסנדה הצלבנית, שנעשתה הלני היהודית, ובממילא, שהיום אין לשערה ולדמותה אלא בעזרת כתביהם של סופרים וחוקרים, וברחוב הנביאים הקייצי שלו, וברחוב החַבָּשים אותו תיאר דוד שחר כך: "רחוב החַבָּשים המתעקל פעמיים כשני גלים שרדפו זה אח זה ונאחזו זה בזה והתאבנו בשיטפם." וכמובן – עם גבריאל לוריא ואוריתה לנדאו, עם סרוליק הספרן ועם הדודה אלקה, עם שאול חיימג'אן והנזירה היפה אן. עיר של תשוקה וגעגועים היא ירושלים של דוד שחר, מסתורית וריחנית ממש כמו הנשים שהוא משרטט. וידו מוליכה את הקורא בעיר הזאת ועושה אותה עירם של אנשים חיים. היא איננה רק ירושלים של דת ומלחמות, קודש ומצבות, אלא היא עירם של גברים ונשים, שהמסתורין המקנן בנפשם אינו פחות ממסתרי אבניה, ולא אחת הוא עמוק מתולדותיה. בסיפור הקצר היפה שלו: "על חייו ומותו של אביי" ליגלג דוד שחר על המספידים. כיוון שכך אני מבקש לספוד לו בעזרת מילותיו שלו, שכתב ב"מסע לאור כשדים" על הספרן הקטן של ספריית בני ברית. מי שקרא את דוד שחר יזהה כאן את המוסיקה המיוחדת שלו, ומי שפגש אותו, יזהה בדברים לא רק את ידו הכותבת, אלא גם את ההומור והלגלוג שהיו במבט עיניו, בין הצעיף והברט. כך כתוב: "במקום להגיד על עצמו שהוא צריך לחזור לעבודה, אמר הספרן: "ועכשיו אני צריך לחזור ולהקבר". את הספריה, וביתר יחוד את אולם הקריאה היה מכנה בשם 'בית-הקברות', ואת הקוראים שבילו את ימיהם באולם הקריאה קרא בשם: 'המתים החיים בבית הקברות'. בכלל, נוהג היה לחלק את הקוראים, וכמותם גם את הספרים, לשני סוגים: החיים והמתים. והקוראים החיים הריהם האנשים הקוראים בכל מקום שהוא, פרט לאולם הקריאה, והם גם קוראים בספרים חיים, שמוסיפים להם חיים על חייהם. ואילו המתים הם הקוראים המבלים את ימיהם באולם הקריאה של ספריית בני ברית, והללו, כמובן, קוראים בספרים מתים, שמוסיפים להם מוות על מותם." ובכן, אנחנו, שקוראים את ספריו של דוד שחר, קוראים ספרים חיים, והם מוסיפים לנו חיים על חיינו. ולו, למחברם, מוסיפים הספרים חיים על חייו שתמו. יהי זכרו ברוך. מתוך כתב העת: צפון, קובץ ספרותי, אגודת הסופרים העבריים חיפה, 1998 |