דוֹדִי דוִד


דוֹדִי דוִד

אפריל 2001, חול המועד פסח, תשס"א


מי היה דוד שחר? איך אוכל לרדת לחקר סודו ושורש נשמתו של איש יחיד ומיוחד זה? האם באמצעות יצירתו? האם על ידי בחינת מסכת חייו? או שמא מתוך היכרותי האישית רבת השנים עמו, כדוֹד קרוב ואוהב מצד אמי, מרים, זכרה לברכה? ואולי אין להכיר באמת את דוד שחר האדם? אולי ניתן רק להפליג במעין מסע – כמוהו כמעשה היצירה של דודי דוד – כדי לתפוס בקצה זנבה של משמעות כלשהי, ולגלות שוב שהסתום רב על הנגלה.

כאשר החל לדרוך כוכבו של דוד שחר, הייתי אני, אחיינו, כבן עשר – ילד למשפחה חילונית בשכונת פועלים בבני-ברק. העיניים נשואות היו אל הסופר הדגול, העילוי המזהיר מירושלים. ודומה היה כי ככל שהוסיף וזהר, כן הוארו ונסתלקו הצללים בבית הוריי ז"ל, כאילו נשלחה קרן אור לתוך ביתנו בבני-ברק השכוחה. אמנם דוֹדי הסופר מיעט לבקרנו, אך כאשר הגיע התמלא הבית אור וחום, והרגשה של תקווה מילאה את הלבבות. הרי שחר הוא האיש שפרץ את גבולות הזמן והמרחב, במחשבה, בדמיון ובעולם המציאותי, ובבואו נסחפנו גם אנו מעט אל מעל ומעבר לקטנוּת הקיום האנושי ושעמום קשייו הבלתי נפסקים. כיצד יכולתי אז לדעת כי כאשר דוד עצמו היה כבן עשר, פקד את משפחתו משבר כלכלי קשה מנשוא. בעקבותיו מצא את עצמו עם שתי אחיותיו, בתיה ומרים, והוריו, מאיר ושרה, נזרקים אל הרחוב יחד עם מטלטליהם העלובים, עקב אי יכולתם לשלם שכר דירה לבעל הבית ברחוב צ'נסלור (לימים רחוב שטראוס) בירושלים. הוא ואחיותיו עמדו ובכו, אמו חזרה לבית אמה במאה-שערים יחד עם הילדים, אביו הלך לדירת אחיותיו בבתי אונגרין, ומאז נחצו הזמן והעולם לשניים ונפתח פרק חדש וקשה בחייה של משפחתו למודת הסבל.

הקשיים הכלכליים, שהיו כרוכים בעוני של ממש ובמריבות מרות בין ההורים, הביאו לידי כך שדוד אף נעדר מלימודיו במשך חודשים ארוכים. עולמו הבטוח יחסית של דוד הקטן חרב. משבר ערער את יסודות ההיכל. הוריו רבו ביניהם, ולימים אף התגרשו. חסרון-כיס תמידי נגזר עליו, ונמשך גם לתוך חייו הבוגרים. כנער המגיע ממשפחה שבורה וענייה בשכונת מאה-שערים העלובה, יכול היה דוד לפנות לעצמו מקום בעולם אך ורק באמצעות כישרונותיו העתידים להתגלות.

ואם כך הוא, כיצד יכולתי אני לשער, בהביטי בדמותו של דוד בעיני ילד משתאות ומעריצות, כי אדם גא וטוב-לב זה – ששפתו קולחת, וקולו עמוק ונעים מקולם של כל קרייני הרדיו גם יחד – יסודו באותו עני קטן וחסר ביטחון ממאה-שערים? יתר-על-כן, ככל שהדברים נוגעים אליי, דוד מעולם לא אִפשר, ולו הצצה חטופה, אל מצוקת ילדותו, כמו גם אל כל מצוקה אחרת. אולי סיפר באופן כללי בראיון כלשהו – כמי שמתבונן בדברים ממרחק ומִמעל – אך מעולם לא חשף בפניי משהו מן האומללות של ילדותו. גם על קשיים המתקיימים בהווה, הוא נמנע מלדבר. מרגע שהביאוהו כישרונותיו לעמדה הגאה והבוטחת של חייו הבוגרים, שוב לא היה מוכן לוותר על עמדה זו, שהרי לא היה דבר נתעב בעיניו יותר מאשר להיות מושא לרחמים. על מי רצה להגן בכך? בעיקרון, הוא שנא מצבים שבהם פלוני מעמיס את משא מסכנותו על כתפי זולתו. ולפיכך – האם הגן על זולתו, כלומר עליי במקרה הזה? או שמא על עצמו, על נקודה שבירה וכאובה בתוך נפשו פנימה?

אולי סגירות זו היא מקור כפל התחושות שהרגשתי במחיצתו של דוד. מצד אחד הוא היה קרוב כל-כך, קרוב עד לגרעין נפש הילד שבי, ומצד שני רחוק ובלתי מושג לעולם. מחד הוא היה קשוב בכל מאודו לכל בעיה, קטנה כגדולה, שהעזתי להעלות בפניו, ומאידך לא היה מוכן להזכיר את בעיותיו, אף לא ברמז, ונמנע מכך באלגנטיות. כמובן, אני יודע שהיו בעולמו דמויות קרובות ממני, ויש להניח שאִתן הוא גילה פתיחות רבה יותר. ואני גם לוקח בחשבון את פער הגילים בינינו ואת הפער הבין-דורי התרבותי. ובכל-זאת, הכפל הזה מעיד על דפוס מסוים. בשנות חייו האחרונות היה מוכן לענות לשאלה לשלומו באמירה ההומוריסטית: "יחסית לאדם חולה, זקן ועני שכמוני, שלומי דווקא טוב!"... אכן, הומור – שבהגדרתו הוא מנגנון של יציאה והתרחקות מן הכאב, כדי לחזור ולהביט בו כפי שהוא מבחוץ או ממרחק – היה כלי מפותח מאין כמוהו אצל דוד, האדם והיוצר. כאיש מיטיב, חם-רגש ונדיב, הייתה בו התעניינות אמִתית בזולתו. הוא היה אמן ההתבוננות. פחות מכך, פחות לאין שיעור, היה מוכן להיות אובייקט לתצפית, ולא שיתף פעולה עם ניסיונות כאלה. האם דוד עצמו הִרבה להתבונן בנפשו פנימה? בוודאי לא עשה זאת באופן שכלתני או כפייתי – אבל עד כמה עשה זאת בדרך-כלל?

הרגישות הדקה וההבנה הפסיכולוגית הגלומות ביצירתו מעידות שידע להתבונן גם בעצמו. גם ידוע לי שהפסיכולוגיה של המעמקים עניינה אותו, אך ככלל נראה שההתבוננות בעצמו, בלבטיו, בקשייו, ריתקה אותו פחות מההתבוננות בעולם ובאדם באשר הם. התבוננות משתאה הייתה זו – אל מול יסוד הפלא שבמציאות, הגם שחש כי בהיכל נפל קלקול ונשברו הכלים והשתבשו הדברים, ושוב אין דבר הנמצא במקומו.

זכורות לי שעות החסד של טיולינו הליליים המשותפים בסביבת גן השושנים הסמוך לביתו בשכונת טלבייה בירושלים. בטרם צאתנו לדרך, היה מתקין את עצמו במשך שעה ארוכה ליציאה. הוא היה תוהה מהו מזג האוויר בחוץ, מקפיד לעטוף את עצמו היטב בסוודר, בצעיף ובכובע, ורק אחר-כך – כשהוא משתומם מעט כיצד הנער הצעיר (כלומר אני עצמי) אץ-רץ אל אוויר הלילה הירושלמי הקר עם חולצה דקיקה לבשרו – רק אז יצא יחד אתי בצעד מתון ושקט. בלכתנו, פסענו זה לצד זה שותקים ומהרהרים. מדי פעם הופרה הדממה כאשר שאל אותי שאלה כלשהי על מעשיי בעולם, ואני עניתי כמיטב יכולתי. לא יכולתי לדעת בדיוק לְמה נתונים הרהוריו של האיש הזה הפוסע לצדי. בחוש תפסתי שאין לשאול אותו שאלות מיותרות, ואין לבלבל את מוחו בעניינים שעלולים להיתפס כדברי הבל בעיניו. אולי הוא שותק כיוון שברצונו לפנות לי מקום, ושאלותיו הספורות כמו נועדו לעודד אותי לְדבּר. אולי נתונים מעייניו לדברים אחרים בכלל, ורק מדי פעם, כשהוא נזכר בי, הוא שואל אותי דבר-מה. כל-כך קרוב וגם כל-כך רחוק ובלתי מושג, כאגוז שאינו ניתן לפיצוח. לא נותר לי אלא להמשיך ולצעוד בדממה. מוטב לעשות כמעשהו, להרהר בעניינים ברומו של עולם, ולהתבונן בפלאי הגן ומסתריו החשוכים. הרי זה עצם העניין – חוויה משותפת של התבוננות אישית. הנה כך, במציאות הדמומה הזאת, נולד בכל-זאת קסם, וחשתי כיצד דודי דוד נעשה עבורי צינור אל השפע הטמיר שבעולם.

בדממה נוצרה חוויה חדשה. דוד היה מודל להשקטת הדחף לייצור מילים. מתוך כך נולדה התבוננות. והנה, כאשר הפרתי את השקט והעזתי להעלות מצדי רעיון כלשהו, הגיב דוד בעניין רב. עניין אותו מה אני חושב. סקרן היה לגבי אופן ההתבוננות שלי בעולם. ואף יותר מכך – הוא היה מופתע מן הדמיון בינינו בראיית הדברים. במיוחד לגבי ההרהורים הנוגעים לענייני אור וחושך, טוב ורע, אלוהים ושטן, אשר העסיקו אותנו למרבה הפלא באותו הזמן. אכן, הדמיון בראיית הדברים, והתקיימות מחשבותינו אלה ללא תלות ובאותו הזמן עצמו, היו מפליאות. פעם אחת אמר לי שלדעתו הדמיון נובע מגורמים גנטיים. הגנטיקה מגיעה לעתים מן הדוד – אמר. לימים התחוור לי שגם בציפייה לקטסטרופה הנחבאת מעבר לפינה – אנחנו דומים. אלה סכנות שיש להיערך לקראתן ולהתגונן. כיצד התגבשה עמדה זו בנפשו של דוד? על כך אפשר רק להעלות השערות.

דוד היה מתבונן-אמן בעל עין של צייר. בתחילה ניסה את כוחו בציור, ועד מהרה עבר לכתיבה. הוא היה אינדיבידואליסט, בעל ראייה ייחודית, כאילו הסתכל בעולם דרך פריזמה אישית שאין עוד כמוה. מאידך היה איש רֵעים להתרועע, ואל האור שקרן ממנו דבקו רבים כפרפרי לילה הנמשכים אל העששית. הוא לא היה איש המעשה, לבד ממעשה היצירה. לבו לא נמשך למפעלים חברתיים-ציבוריים. בעצם תיעב כל דבר שהריח ממנו ריח כפייה חברתית של קו-מחשבה או אופן התנהגות. במיוחד שנא וחשש מהתגודדויות המוניות. האם דבקותו באינדיבידואליות שלו הייתה בבחינת הד לסוג כלשהו של כפייה בבית הוריו? האם הם היו אנשים דעתניים, נאורים מצד אחד, אבל כופים את מחשבותיהם ורצונם מן הצד השני? ידוע שמיעט לצאת לטיולי בית הספר, ואולי היה זה ביטוי להגנת יתר. אמו – היא סבתי שרה שחר ז"ל – אישה פיקחית, קצת ערמומית, בהירת ניסוח, בעלת חוש הומור נפלא וזיכרון מעולה, הייתה גם אישה שכל ימיה חששה מפני הסכנות שיש בעולם. ענייני הלבוש החם בימות הקור, וגם בימות החום, הטרידוה ביותר. לא יכלה לשאת מראה של מי ממקורביה, שמצאתו לבוש שלא כהלכה כאשר שמץ-מה של צינה עומד באוויר, שמא יצטנן הטיפש חס וחלילה וייפול אל המשכב. מחלות רבות אורבות לו לאדם. וגרוע מהן – הסיבוכים וסיבוכי הסיבוכים הצומחים מן המחלות. בענייני אוכל נזהרה לא פחות מאשר בענייני לבוש. מאכלים שלא הוכנו על ידה, תמיד היו חשודים בעיניה בחוסר טריות או בתיבול יתר או במשהו אחר. לימים, תיבלה פחות ופחות את תבשיליה שלה, מה שפיתח בה ביותר את חוש הטעם הדק וכושר האבחנה לגילוי שרידי תבלינים במאכלים הבאים אל פיה. חשדנית הייתה מאוד, אולי אף מעט פרנואידית, ביחס לזרים. תמיד מצאה בהם פגמים וייחסה להם כוונות לא טהורות, במיוחד אם היו אלה מועמדים לנישואים עם ילדיה או נכדיה. אמון נתנה רק בשארי בשרה הקרובים ביותר, וגם זאת כל עוד הוכיחו מעשיהם שראויים הם לאמון זה. בני אדם היו או מרושעים או מטופשים בעיניה, אבל היא ידעה גם להוקיר ולחבב אנשים ונשים אשר עברו אצלה בדיקה של כוונות ומעשים. עם אלה דווקא אהבה להתרועע, והשיחה עמה הייתה נעימה ומעניינת. למעשה, מעולם לא עבדה מחוץ למשק ביתה, ובחלוף השנים גם מיעטה לצאת, עד שהסתגרה בבית לחלוטין.

היש ספק כי אורחות חיים אלו השפיעו על הילד דוד ועיצבו את אישיותו לעתיד לבוא? ועד כמה השתזרו נטיות נפשה בנפשו? או שמא הייתה לדמות אביו – הוא סבי, מאיר אלקנה שחר ז"ל – השפעה מכרעת יותר? לא היטבתי להכיר את סבי, אשר נפטר בהיותי כבן שבע, שלושים וחמש שנים לפני שסבתי נפטרה. על-פי מה ששמעתי, הוא היה איש חכם, נאור ומשכיל. מאידך, לא היה איש המעשה, אף-על-פי שבצעירותו, בטרם נשא את סבתי שרה לאשה, התנדב לגדוד 40 של קלעי המלך, מן הגדודים העבריים, ומשם כתב לאשתו לעתיד מכתבי אהבה פיוטיים נפלאים. בעסקיו לא הצליח – כנראה גם לא השקיע בהם מאמצים מיוחדים – וכמאמר הפתגם: "משנכנסת העניות דרך הדלת, פורחת האהבה דרך החלון", כן פרחה האהבה מִבּני הזוג והפכה למרירות ומשטמה שהסתיימו בגירושין. לימים, שוחחתי עם סבתי על אודותיו. היא דיברה עליו בחום ובערגה, ומצד שני אמרה: "הייתה בו רשעות נסתרת".

איני יודע אם דוד היה מסכים לחלק זה של דבריה, אבל על כך שאהב את אביו והעריצו אין חולק. מאיר אלקנה שחר היה אף הוא מן החולמים ולא מאנשי הביצוע. אחרי שנזרק לרחוב עם אשתו וילדיו, חלה אצלו התדרדרות במצבו הנפשי, והוא מיעט לצאת מן הבית. תופעה זו חזרה על עצמה בשנות חייו האחרונות. הוא פחד לצאת. הנה כי כן, נתון היה להלך נפש חרדתי-פובי, שגרם אף לו להסתגרות בבית.

ושוב חוזרת השאלה – מה הייתה השפעת אווירה משפחתית זו, שניתן לתארה כהגנתית-המנעותית, על עיצוב אישיותו של הילד דוד? כבר כתבתי על דבקותו בעצמאותו ובייחודיות שלו, בוודאי בענייני כתיבה. מרגע שחש שחרור מכבלים של כפייה, לא היה מוכן יותר להכניס עצמו לעולה של כל כפייה אחרת, מכל סוג שהוא. ידוע שלא נתן לעורכים ספרותיים דריסת-רגל במעשה היצירה שלו. איש בל יהין לגעת בפריזמה של דוד, כדי לשזור משהו מדעותיו שלו בתשלובת המופלאה והייחודית של קרני האור המתפצלות בה, אלא אם מצאו דעות אלה הד בלבו של דוד. היה זה מקור של כוח ושל חולשה בעת ובעונה אחת. אמנם עלולים האחרים לפסוע ברגל גסה ומחבלת בארמון המעודן שנבנה בעמל וטורח, אך אפשר שיימצאו ביניהם בעלי ידע וטעם שיסייעו בגימורו ובליטושו, ואולי אף בעצה טובה לגבי מבנה החדרים והתייחסותם זה לזה. ומבלי לגרוע מאחריותם של מו"לים ועורכים למיניהם, העובדה שלא ניתן היה לנגוע, לא בקצב של דוד ולא בתוצר הספרותי שלו, בוודאי היה לה קשר לסכסוכים השונים שהיו לדוד עם אנשי הספרות הללו.

כאן המקום להעיר כי נאמנות זו לעצמו, שמשמעותה תיעוב כלפי מסכוֹת לא לו, קשורה הייתה בוודאי לרגישותו הרבה לכל זיוף ושקר. כסופר, דוד היה איש של מילים, אך "מילים" – גם ניסוחים מהוקצעים ומלוטשים – לא השפיעו עליו כלל, אם חש שהאיש העומד מולו ומכביר מילים עוטה על עצמו מסכות וזיופים. האם אומר הדבר שדוד לא שיקר מעולם? ודאי שלא. מן הסתם ידע לשקר. אבל ככל שהדברים נוגעים ליצירתו – לא שיקר כלל. בכתיבה דיבר את האמת שלו, ולא היה מוכן לשום הנחות וויתורים באמירת האמת.

ואולם, בוודאי הייתה לאווירה ההגנתית-המנעותית השפעה יסודית יותר על הילד דוד. משהו מאותה תחושת איוּם כבדה, עמומה, בדבר הסכנות שיש בעולם, חדרה אל תוך לבו. והנה קיבלה אותה חרדה קיומית אישור, עם התממשות הסכנה וחציית עולמו של הילד דוד לשניים, כאשר נזרק עם משפחתו אל הרחוב והוריו פנו כל אחד למקום אחר. אחר-כך קרו דברים קשים נוספים, כמו פטירתה של בתיה, אחותו האהובה, בגיל צעיר מאוד. אני מתאר לעצמי שציר זה – הפחד המתמיד מפני הסכנה האורבת, ומימושה הקונקרטי של הסכנה – היה בעל השפעה ניכרת על נפשו של דוד. כדי להגן מפני הסכנה, צריך היה לכל הפחות לחצוץ בין דוד לבין העולם. לפיכך, השתדלה אמו למנוע ממנו יציאה לטיולים כיתתיים. 'מחלת העיניים' שלו, שגרמה לרגישות רבה לאור, הייתה בעוכריו. רב האור בעולם, והעיניים לא יכולות להכילו. בור המים שבחצר הבית במאה-שערים עלול להתמוטט עקב שפע המים החודרים לתוכו. הכלים לא יוכלו להכיל את השפע.

נער מחונן מאין כמותו בא ממאה-שערים, בתחושת עליבות המתקשרת הן לשכונה והן לעניות, ומנסה לפלס את דרכו בעולם. הבקעת הדרך כרוכה במאבק ומושתתת על הצורך לנצח את בני העשירים המפונקים, הלומדים באוניברסיטה ומדברים גבוהה-גבוהה, בכלים שלהם. אמנם, בזכות הכישרון הנדיר והטבעי, אפשר לעשות זאת, ואף לקבל הכרה וכבוד, ואולם כיצד ניתן להתגבר על אותו גרעין מושרש בלב פנימה של חרדה וחוסר אונים אל מול הקטסטרופה האפשרית? אפשרות הקטסטרופה חיה בקרבו, השתלשלה אל העולם, וממנו אל הקוסמוס. ככל הנראה, בזמן כלשהו, היו לדוד הבוגר חרדות שניתן לכנותן 'קוסמיות', מין מחשבות מציקות על מבנה החומר והאור. בוודאי מתקשרים הדברים ליסוד הקטסטרופלי בקבלת האר"י, כלומר ל'שבירת הכלים' והצורך ב'תיקון'. ומעניין הדבר שהעיסוק באור ובסכנותיו התקיים באדם ששפע אור. כה רב היה האור שהקרין על סביבותיו, עד כי אחרים ראו בו, בשחר, את התיקון של עצמם.

אכן קיימים רע ורוע בעולם. מי אחראי להם? אלוהים? או שמא ישות אחרת, שטנית, כמו 'עזאזל' המופיע בדמות שד? כך או אחרת, יש להגן על הילדים התמימים מפני הרע האופף אותם. דוד חס על כל ילד קטן וחסר אונים באשר הוא. לבו המה לו רחמים. מתוך כך רגיש היה לעוול, לאי-צדק, לעלבון החלש מפני החזק. ובעצם – על הילד הקטן שבקרבו – זה חסר האונים, החרד, התמים והרגיש – קם להגן!

וכך הוא כותב בסוף השער השביעי של היכל הכלים השבורים ('על הנר ועל הרוח', עמ' 157) בעוצמה מכווצת לב וקרביים:
"...ושניהם גם יחד נעצרים על עברי-פי התהום. משב צורב עולה מן הלובן הצורב של האשלג והגבים הצחיחים לחופו של הים המת, והרחק למטה, מתחת לרגליהם, אפשר להבחין בעצמות היבשות הפזורות פה ושם בינות לנקיקים. כשנדמה לו, רגע, שהנה שניהם גם יחד עומדים לצנוח לתוך התהום, מושך הוא את בלה אליו אחורנית ורק אז מבחין הוא בטלה רך, בן-יומו, שחבוק בזרועותיה. ושוב מציף אותו נחשול של אהבה לזה היצור הקטן, התמים. הלא אין זה טלה אלא ילד קטן. ילדו שלו החיוור, כחול-העיניים ושחור השיער שיושב בחיקה ומסתכל בו במין רצינות תמימה מכמירת-לב. ילד חמוד, ריחני, שופע זוך. אין בעולם כולו חובה קדושה יותר, מצווה נעלה יותר, מאשר לסוכך על הילד הקטן שלי, וביחוד פה, על פי התהום. וטוב שנתון הוא בידיים נאמנות, בידיה של איילת השחר השופעת אהבה. שולח הוא את ידיו לקחתו מזרועותיה, ולבו קופא בפחד-פתאום: ברק-החיוך-האוהב שלשפתיה הופך לחוד-חנית-השמחה לאיד. איך יכול היה דוקטור לנדאו להפקיר את הילד בידיה של מפלצת זאת? "לעזאזל!" קורא הוא בקול ועט עליה לחטוף את ילדו מידה. "כן – לעזאזל" צוהלת זו כנגדו, נרתעת כחתולת בר, ומבלי להפנות את פניה זורקת לאחור, מעבר לראשה, את הילד שנופל מעבר לצוקים אל תוך התהום. כהרף-עין כובש הוא את הדחף הראשון שמתעורר בו להנחית בפרצופה מכת-אגרוף מוחצת שתעיף אותה לעזאזל, ובמקומה מנחית הוא את עצמו בקפיצת-ראש אל תוך התהום בעקבות הילד, כי הרבה יותר דחוף וחיוני להציל את הילד הנופל מאשר להתנקם במפלצת הלזאת!".

על הילד הקטן שבקרבו – זה חסר האונים, החרד, התמים והרגיש – קם להגן. וזהו, כנראה, גם מקור המופנמות של דוד. הרי מוטב להשאיר את הילד במצב של שינה ולא להעירו. מוטב להשאירו "בסתר החומות בכדי לספוג מן השלווה הקורנת מלשון האש הקטנה, החמימה הלזאת, המנותקת מן הרעם והזעם המשתולל בעולם" (שם, עמ' 158). התייחסות למצוקה, הסתכלות חודרנית בכאב, השתתפות בצער, כל אלה עלולים לעורר ולשחזר חוויה מכאיבה, עמוקה וקדומה של הילד דוד.

אם-כן – מי היה דוד שחר? האמנם ירדתי לחקר סודו ושורש נשמתו של איש יחיד ומיוחד זה? האם הבקעתי צוהר דרך מסכיו, בבואותיו, כמוהו כדמויות יצירתו? ודאי שלא! אך לפחות זאת ניתן לומר: דוד שחר הוא הילד שבדוד שחר.