שחר הווילון והמראה


שחר הווילון והמראה

עשור לפטירתו של הסופר דוד שחר

ביום רביעי 2.4.1997 מת בפאריס הסופר דוד שחר; עטור פרסים צרפתיים, אך נטול הכרה של ממש מצד קליקות הספרות הישראליות. מסע במסדרונות 'היכל הכלים השבורים' ובמראי המקום הירושלמיים של יצירתו.


2.4.2007


טיול המקל האלגנטי
שבועות ספורים לפני פטירתו ראיתי את שחר בקפה 'רוזמרי' פינת המלך דוד, יושב בשולחן הנוגע אל חלון הגינה ליד הכניסה, פניו מוטות לזכוכית באותה הטיה אופיינית שהיה בה שילוב של הרהור וכמו קריצה ערמומית אל עצמו. ודווקא משום שלא היכרתיו, שהיה זר לי כחלק מפנתאון של דמויות ירושלמיות, נתאפשר לי להביט בו באריכות; פוסע במין מהורהרות אלגנטית בסביבות רחוב חובבי ציון ונראה היה בעיניי כאדם המוציא את מקל ההליכה שלו לטיול יומי שידגדג קצת בקצהו את אבני המדרכה בשוטטות של ערבית. והתנועה המסולסלת שבה נהג המקל לרחף קלות מעל המרצפות השתלבה באיזו קונטמפלציה סבוכה היאה יותר לגני לוקסמבורג.

ועכשיו אחר לכתו אולי נאה לקרוא לזכרו דברים שכתב הוא בשעתו על ימיו האחרונים של עגנון מתוך 'השלטון והתפארת', בספר 'שפמו של האפיפיור'; "לפני מותו, כך מספר לנו עגנון, מתח האמן וילון בחדרו והיה יושב לפנים מן הוילון ומצייר את החיים ואת המוות. ש"י עגנון האמן מתח את וילון לשונו שלו על פני כל מה שיצר ופנים מן הוילון שמתח האמן מתוח היה וילון חייו של האיש שמואל יוסף עגנון. הוילון שמתח האמן הוא בעת ובעונה אחת גם פרגוד אטום המסתיר וגם משקפת צלולה שמגדילה ומגלה ואילו האיש בחייו עלי אדמות הוא הגבול והוא מחיצת הוילון וכל חדירה שהיא לתוכו אינה מגיעה אל העיקר שמעבר... עם מות האיש נופלת מחיצת-וילון-חייו-בגופו וחיי גופו עלי אדמות, ואנחנו נשארים פנים אל פנים עם הוילון שמתח האמן, אותו וילון שהוא המחיצה והוא האספקלריה המאירה, השלטון והתפארת". ('שפמו', 270-271)

בושם הקרוי סואר די פארי
דוד שחר נולד בירושלים בשנת 1926 - דור חמישי לילידי העיר. כמה משנות ילדותו עברו עליו במאה שערים ובנערותו למד בתיכון 'בית הכרם'. יצירתו זכתה להכרה בינלאומית במיוחד בשל אמנות הסיפור המיוחדת, עושר הדמויות ואווירת המיסתורין האופפת את העלילה.

כתיבתו סימנה פנייה למעגלים חברתיים שנתפשו בעבר כשוליים ובכך השתלבה (לצד קנז, שבתאי ואלוני) במגמה כללית יותר בספרות העברית שמאמצע שנות החמישים. שחר המוקדם בולט בסיפורי רשמים קצרים, השואבים את השראתם מאיזה שטח הפקר תודעתי שבין ירושלים החדשה לבין הישוב הישן (ראה; 'על החלומות', 1955).

כבר ברומאן הראשון שלו - 'ירח הדבש והזהב' (1959) ניכרת תחושת ההתאכזבות מן המעבר המיוחל ממצב הצבירה של 'ישוב' ל'מדינה'. הגיבור רב המעללים - שמוליק מעוצב על רקע חברה מושחתת שהוא מיטיב לעשות בה שימוש יצירתי בשורה של משכבים ותעלולי הסתדרות. שחר מקדים לחרוג כאן מהנרטיב הציוני השגור; הן מבחינת התכנים, הן מצד השפה. למעשה הוא משתמש באתוס הצברי לצרכים סאטיריים, החושפים את החורים השחורים במכנסי החזון. המספר המגולל את קורותיו, מבצע מעשי קונדס פארודיים בהווי החברתי שמסביבו. במקביל הוא מתעד את חייו בשרבוט לא מסודר תוך סטיות תכופות למעשיות צדדיות, להגיגים ולהיזכרויות. שמוליק מעוצב כגיבור ערמומי, לא נטול חוש הומור, המתגלגל על פני החברה הישראלית מבעד לתנוחות שהוא מבצע על סדיני המיטה בחדרו ובמלון 'הנשיאים'. מתוך כך הוא מתגלגל מהקיבוץ לעיר הקודש, מהאוניברסיטה למגורים ארעיים בחיק דודתו האמידה - סטלה - שטבעתה הגנובה מממנת עבורו ירח דבש במחיצת העוזרת. בהמשך הוא עובר אל זרועותיה של שיקצה רמת מעלה, בעוד העוזרת עושה מצידה ירידה לגרמניה. שמוליק יוצא ונכנס באבריהן האינטימיים של ג' נקבות; יוספה הציונית הסוציאליסטית, קתרין המשתוקקת לשמלה אופנתית ולפיצויים מגרמניה, שאליה היא בורחת במחיצת ליאון שפיצמאכר, ושרה-אניט גויה צרפתייה ממשפחת אצולה, המכילה מקצת הבטחה לאהבה אמיתית. הנה לשם המחשה תיאור סצינת המשכב של שמוליק וקתרין במלון הנשיאים; "היא נשארה יושבת עם החזייה בידה ולא המשיכה להניחה... על הכיסא כפי שעשתה לשמלה ולתחתונית... אחר כך הניחה את החזייה במקומה ושלחה את שתי זרועותיה לעברי... תנוחה כזאת אופיינית היא לשחקנית הקולנוע ריטה היוורת... בשעה שעוסקת היא בכיבושו של גבר... אילו הייתי מורגל אצל זונות לא היה איכפת לי... מה מתחולל במוחה של קתרין... אם המניע לתנוחה זו הוא התאווה אלי, או אל השמלה המוזמנת אצל לולה בר... מתוך התחשבות הבאתי אותה על פורקנה... ובפי עמד טעם חמצמץ תפל כטעם זיעת גופה... מוסווה בבושם הצרפתי הקרוי סואר די פארי". ('ירח הדבש והזהב', עמ' 194)

המשכב לא הכי מלהיב וההווי החברתי העברי והישובי יוצא כאן די עלוב; תקוע ברומנטיקה קרתנית, ממחזר שירי גבורה פלמחאית, מדיף בושם צרפתי והשתוקקות לשמלה של לולה בר. מתוך צירוף מקרים מוזר הלכו לעולמם, ברבע הראשון של שנת 97, מעצבת אופנת הסנובה של ישראל והסופר שברומאן הראשון שלו הפך את כת החסידות של שמלות הלולה לסמל לישראל נהנתנית, נוטפת ריר חומרני וריקה.

הפרישה הרחבה בכתיבתו של שחר מסתמנת ברומאן 'היכל הכלים השבורים' שכתיבתו נמשכה לאורך מאות עמודים ועשרות שנים - משלהי שנות השישים ועד לראשית שנות התשעים.

מבחינת הזמן דומה ששחר נשבה בחיק קיבעון יצירתי פורה, המאפשר לו לשקוע בפירטי הזיכרון הקטנים של ירושלים העות'מאנית-מנדטורית. ככל שהוא פונה לעבר הירושלמי ומתעמק במראה המקום העתיק המוכר לו, כך נעשים רסיסי הזיכרון מדויקים יותר וכך מתגברת הפנייה אחורה בזמן, שמתוכה נראה ההווה של שנות המדינה וההתמסדות כלוקה בעניות רוחנית ובחד-מימדיות.

נדמה ששחר מעדיף לא רק את ירושלים הישנה הרב לאומית והססגונית של 'היכל הכלים', אלא גם את הדמויות הנשיות שידע אז; הנערות היוצאות אל מדבר יהודה לבשל לחברי גדוד העבודה מתוך נחישות חלוצית. נשים אלו נראות לו יותר מן המהדורות החדשות של בנות מינן המתהדרות בנועזות עצלה; "עלתה עכשיו תלמידתו של יהודה שושן עירומה על הבימה כדי להציג - על קידוש אמנות-התיאטרון אשה משתינה". ('יום הרוזנת', עמ' 63).

במשפטים לא קצרים ובנינוחות עצומה, מאוהבת בפרטים ובעבר, משחזר זרם התודעה של שחר ירושלים נושנה נשכחת ושולית לכאורה מבחינת דמויותיה ומעמדת הנבדל שהיא תופשת ביחס להוויה המדינית הציונית העדכנית.

כסופר הוא מחבר את משפטיו באלגנטיות מהודרת מבלי להזדקק לחברמניות של כותבי פלמ"ח הנקראים כמחברי עלונים דוריים של תנועת נוער נצחית.

גרשון שקד ראה בו יורשה של מסורת כתיבה נוסח בורלא ויהושע בר-יוסף, העוקפת את הדיבור הישראלי החדש. במקביל הוא מתחבר לזרימת מעמקים כנענית. כך למשל מבצבצים ב'המסע לאור כשדים' המזמורים לתמוז של אשבעל עשתורת. יסודות כנעניים שבים ומופיעים ב'יום הרוזנת', מתוך הדגשת המימד המקומי העתיק שבהוויית הגיבורים. הללו מצטיירים כגלריה של חריגים המתוודעים בקפה גת ברחוב הנביאים, כשהם נושאים עימם ארומה מנדטורית ואפילו עות'מאנית ומוקפים בהוויה של קוסמופוליטיות לבנטינית המשיקה למיסתורין כנעני. דמויות כשופט גוטקין, רופא העיניים לנדאו, ג'נטילה-ינטל'ה ובנה גבריאל לוריא - מדלגות על גבולות המתאר שסימנה הנוכחות הציונית. לצלילי הכינור וכטוב ליבה בבירה, מרקדת אוריתה עם גורדון הבריטי ועם בולוס הערבי, בעוד דאוד נהגו של אביה פוקח עליה מבט דאוג.

עיקוף הנוסח של העברית הישראלית, המתבצע ברמות השפה ועיקוף ההוויה הציונית מצד הזמן והדמויות - מוביל את גיבורי שחר לכלל עמדת נבדל ייחודית, שמתוכה הם מתחברים בישמעאליות המקיפה אותם ונבלעים בחיקה של תעלומה כנענית. אווירה כנענית ניכרת כבר בשורות הפתיחה של 'נינגל', המופיעה בציור העטיפה כמין אלה קדומה; "נינגל נגלתה לי בלילה לאור לשונות המדורה לפני שידעתי שהיא נינגל ואחרי שנכנסה שושי לחדרו של אשבעל עשתורת מבלי לצלצל ומבלי לדפוק. היא ישבה על סלע ואני ראיתי מן הצד את שערה השחור העבות... כנזר ... מעל לרקה הצחורה ולקשת הגבה". (עמ' 7).

הציר הזה, המסמן כיוון אחר לעידן המדינה הציונית, עשוי להעלות על הדעת את 'הכיוון הנגדי' המאפיין את גיבורי יהושע ברומאן 'מר מאני'. שקד הראה בפרשנותו כי קיימת זיקת מעמקים בין דמותו של לואידור היהודי השתקן שהתאסלם במאמץ להשיב את הערבים לחצי-האי ערב לבין צמד היוסף מאני של השיחות השלישית והחמישית, המקיימים קשרים חתרניים מוזרים עם סביבתם הערבית. כשם שגיבורו של שחר נחשד בשיגעון קדוש, כך המאנים של יהושע חשודים במחלה נפשית ובחציית קווים אסורים. יוסף מאני הראשון מבקש לשכנע את ערביי הארץ שהם יהודים ששכחו את מקורם ואילו יוסף הבא אחריו מבקש לגייסם לתוכנית חלוקת האדמה הקודחת במוחו לנוכח הצהרת בלפור.

העיר שבה אוריתה פצחה בריקוד ברחוב הנביאים
ירושלים של שחר נושאת ארומה עות'מאנית מנדטורית, מתנהלת בעקבות הזמן העתיק בין קולנוע ציון מנוחתו עדן לבין נחלת שבעה. ממשיכה הלאה משם בשוטטות ארכנית מתערסלת, הנפרשת מהמושבה הגרמנית ועד לרחוב הנביאים. בין כל האתרים הללו פרושים מוכרי תמר הינדי ופלאפל, קצינים בריטיים שיצאו מאיזה מותחן בשירות הוד-מלכותה וסוחרים ערבים שעודם משתייכים כאן ללבאנט אחר, רב-לאומי, מעורבב הרבה יותר מכפי שניתן עתה בעיר המופרדת, המחולקת שכביכול אוחדה לה יחדיו.

פעם ערכתי סדרת כתבות מאגזין שנקראה 'תמליל-תמונה' וניסתה לחבר צילום לטקסטים ספרותיים בעלי מראי מקום ירושלמי. אני מביט בעטיפת ספריו של דוד שחר (יום הרוזנת' , 'המסע לאור כשדים') המעוטרות בתמונות דלתות ובתים ירושלמיים וחושב כמה יפה יהיה לצאת לסיבוב מצולם בעקבות רוחו; נקישות המקל שלו, המבט הערמומי ואותה הטייה צידית של ראשו חבוש הקסקט, שסיגריה זוויתית חדה נעוצה בסוף קצותיה בין שפתיו כשרביט של קוסם.

נתחיל למשל מסצינת פתיחת תערוכה בספר 'נינגל':

"הגעתי לפתח הבית בצלע נחלת שבעה, בסימטה שבצד קולנוע ציון חצי שעה לפני הפתיחה. התערוכה נערכה באולם שבקומת הקרקע שנמצא למעשה מתחת לפני הקרקע ושעל כן היו חלונותיו בוקעים מפינת המדרכה ומוגנים בסורגי ברזל וריצפתו נמוכה כדי חמש או שש מדרגות מן המפתן. הצצתי בגניבה בדלת הפתוחה וראיתי שאנשים כבר סובבים בפנים... הסתלקתי בחשאי ועשיתי כמה סיבובים נמרצים בשכונת נחלת שבעה, ברחוב יפו וברחוב בן יהודה". ('נינגל', עמ' 206)

ומן התערוכה שפתיחתה מתמהמהת, ממה שנהפך למדרחוב נחלת שבעה - נמשיך לירושלים נוקטורנית, כפי שהיא עולה מתוך הפרק 'לילה בגן השושנים', בספר 'יום הרפאים'; "מאחר שמשהדי התגורר על גבול המושבה הגרמנית, חשב ברל להתחיל את הסיור אחרי-הצהריים בגיא-בן-הינום ובנחל קידרון, לאכול משהו לארוחת הערב בכפר השילוח ובלילה להקיף את חומת העיר העתיקה. הרעיון הבזיק בו למקרא המילים 'ירושלים בלילה'". ('הרפאים', עמ' 59).

ואז - פטור בלא אזור הנביאים קשה - מה עוד שפתיחתו של 'המסע לאור כשדים' עודה תלויה שם באוויר (המזוהם עתה מנפיחות מכוניות) והיא נפרשת כמו שירת מקהלה במרחק שבין החבשים למשרד החינוך - במשפט הפתלתל הבא: " הראשונה שנפגעה בקרב הלילה - לכיבוש תחום האוויר של רחוב הנביאים, בקטע שבין סימטת החבשים לבין בית החולים האיטלקי - המתחולל בין הוואלסים של שופן היוצאים מבית דוקטור לנדאו, רופא העיניים הזקן, לבין שירי האהבה של פריד אל אטרש הבוקעים במלוא עוצמת מקלטי הרדיו החדשים שנקבעו לא מכבר בבתי הקפה הערביים במורד שכונת מוסררה, הייתה הגברת ג'נטילה לוריא בעלת הבית שלנו". (כשדים', עמ' 9).

אבל הקטע הכי דוד-שחרי באודיסיאה הירושלמית המקוצרת והמדולגת הזאת שייך כדין ל'יום הרוזנת' - לכוריאוגרפיה הפרועה, שוברת המחיצות שמבצעת אוריתה בקרבת רחוב קוק, בתנועת ריקוד המסמנת למעשה את מסלול כתיבתו של שחר עצמו. זו התנועה המגיחה מאיזו ירושלים פרובינציאלית ומיושנת, כבושה בעצמה והרמטית, ועם זאת קוסמופוליטית, ממוזגת מזרימת תרבויות לבנטינית - התנועה הכובשת מן הנקודה הארכימידית את הקוטב האחר האירופאי והפריסאי; "כמפל מים פורץ פתאום לתוך ערוץ צחיח ומאובק, הופיעו גבריאל ואוריתה מעבר לפינת רחוב הרב קוק. שניהם מיהרו פנימה להזמין משהו קר לשתיה... אוריתה יצאה קורנת עם כוס הבירה בידה, וגורדון נחפז בחשאי להכניס פילם חדש במצלמה... משיר העם הצרפתי עבר גבריאל למנגינה צוענית הונגרית ואז כבר היה מוקף קהל. הרחוב שהיה עד לפני רגע ריק מאדם נעשה פתאום שוקק חיים... מעבר לדוכן הפלאפל צץ ראשו של מוכר הפלאפל (שעתיד היה, כעבור שנים לפתוח חנות לעצמו, להתפרסם בשם 'מלך הפלאפל' ולהתגלות לפני מותו כצייר מיוחד במינו), מתוך צל גדר מרפאת הדסה (ממקום בו נמצא כיום בית הספר המקצועי על שם אליס סאליסברג) ניתקו ובאו פועלי בניין" ('יום הרוזנת', עמ' 48). הנה כאן בנקודת הציון הזאת מושג הנס, באותו היום הקסום בו ניגן גבריאל על כינור באמצע רחוב הנביאים ואוריתה רקדה על המדרכה עם מפקח המשטרה גורדון.

אין דוד שחר
בשבוע שלאחר פטירתו התקשרתי לחנויות הספרים לשאול על ספריו של דוד שחר. ליתר דיוק התקשרתי לחנויות סטימצקי והנה למרות שהאיש כתב לא מעט - לא ניתן היה למצוא לו זכר על חיי המדף הקצרים של הרשת. הזבניות התבלבלו בינו לבין שחם ושחר אחר - טרם שאיתרו אותו בקטלוג והבטיחו לערוך הזמנה מיוחדת שתארך כשבוע. ב'אקדמון' הר הצופים היה המצב דומה ואילו ב'אקדפון' השירות הטלפוני להזמנת ספרים, אמרו שעדיף להם לערוך הזמנה מההוצאה מאשר לבדוק בחנות השנייה. וראה זה פלא בחנות השנייה בגבעת רם נמצאו בכל זאת שני ספרים לרפואה.

הקפידו לדרוש את ספריו של שחר מזבנית רשת הספרים של המדינה הקרובה לשכונת מגוריכם. למקרה של בעיות בתקשורת, אנא הזכירו לה שמדובר בחתן פרס עגנון 1973, פרס מדיסיס 1981 (הפרס הצרפתי החשוב ביותר לספרות מתורגמת), פרס ביאליק 1984, פרס אוניברסיטת בר-אילן, קרן פרס נוימן 1986, בעל עיטור המפקד של מסדר האומנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת 1985 וכן פרס ראש הממשלה (1969, 1978, 1991).

המאמר הופיע באתר "קשתות, עמותה עברית לתקשורת"