קיץ בדרך הנביאים


קיץ בדרך הנביאים


בשנת 1969 הופיעה המהדורה הראשונה של 'קיץ בדרך הנביאים', השער הראשון בסדרת 'היכל הכלים השבורים' של דוד שחר. קשה היה אז לשער כי כרך זה יתפתח במהלך עשרות שנים למה שהמבקר אמנון נבות הגדירו בשנת 1995 במילים אלו: "'היכל הכלים השבורים' היא היצירה החשובה והערכית ביותר בסיפורת העברית בשישים השנים האחרונות, סדרת רומנים שלפחות חמישה מחלקיה הם בבחינת יצירות מופת.

מוטו ל"קיץ בדרך הנביאים" בכתב ידו של דוד שחר - עזבון דוד שחר

טעימה מתוך קיץ בדרך הנביאים: פתיחת הלוריאן

נקודת ציוּן ראשונה

אבות הזיכּרוֹן


ארבעה אבות תחושות הזיכּרון: האור ומי הבור ופי המערה וצוק הסלע שבצידהּ – קשורים בי בדמותו של גבריאל יונתן לוריא מן העת שעשה בביתנו בימי ילדותי. מפריס בא ישר אל ביתנו, ומכיוון שנכנס לחצרנו זמן-מה לפני שנכנס מלך חבּש לחצר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכּביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מן הבור, נקבעה דמותו בזכרוני בצילה מתוך פי הבור יחד עם דלי-המים-הניתזים-לכל-עבר-בריצוּד- שברירי-זוהר אותו אני מושך ומעלה במין הנאה משונה –: דמות עולה ונפתחת כפרח-הנייר-היפּאני מקרקעית כוס המים שקנה לי הוא עצמו אצל חנינא מוכר הצעצועים. מי הבור עמוקים ורכּים ואפלים וריחם אבן עתיקה וברזל ואזוֹב ונפט נגד יתושי המַלריה. פי הבור המוגבַּהּ כעין מזבח מעט בפינת החצר מכוסה קובע-ברזל. אני מסיר הצידה את המכסה ומציץ פנימה אל קרום המים האפלים. שכבת הנפט הדקה, המגינה, שמנונית ושולחת רצי אורות צבעוניים כהילה סביב צל ראשי העולה מתוך המים ומסתיר את מעמקיהם ואת פניהם ומחזיר אלי את קולי הוֹ הוֹ צונן בתערובת האבן בברזל. אני מוריד מטה את הדלי, וקצה החבל כרוך היטב על ידי לבל יישָׁמט הדלי וישקע במצולות הבור. חולף בי רתת התענוג הצפוּי מראש של נחיתת הדלי על-פני קרום המים הרך והנכנע, ואחר-כך, בתנועה חדה ונמרצת אני מחדיר את הדלי הקל, המבקש לצוף ממעל, אל תוך הקרום. הדלי מתחיל לצלול בכובד המים הממלאים אותו, ואני נותן לו חבל ומתיר והולך. הדלי כבר מלא אבל אני ממשיך ומשלשל את החבל כדי לחוש ולשמוע את פגיעתו המתכתית של הדלי בקרקע האבן של הבור. מיד אני מתחיל למשוך ולהעלות עד שחוזר הדלי המלא מי נִקבּה ובוקע את הקרום העליון ועולה בפי הבור הצר תוך השתקשקות בדפנותיו והדלפת טיפות ניתזות אנה ואנה המבזיקות שברירי אור על סביבותיהן. אם לא איזהר תישפך מחציתם של המים עד שלא ייחלץ הדלי מתוך פי הבור. בתנועה נמרצת אני מערה אותו אל תוך אחת משתי ה"טאנאז׳ות" שבמטבח – אלה כדי המים הגבוהים כמעט כשיעור קומתי, הכרסתניים, הניצבים במטבח בתוך פחים מרובעים מכיוון שבסיסם העגול צר מכדי מעמד איתן. פנינה הזקנה, דודתו של גבריאל, מציצה בדאגה אל תוך פי הבור ושולחת חבל כדי למדוד את פני המים היורדים והולכים במהירות מפתעת למרות מאמצי החסכון במים, כי הנה חודש טבת עבר, ימי החנוכה חלפו נגוזו, חג האילנות עומד מאחורי הכותל ומציץ מן החרכּים, וגשם אין, גם לא נשִׂיאים. אם לא ירדו גשמים תוך שבועיים-שלושה נזדקק לשירותו של ארלי מלך הכלבים שואב המים. פרשת בור המים משמשת מקור לדאגת-תמיד לדודה פנינה, ומצחה המעלה קמטים כל פעם שהיא מציצה לתוך פי הבור מחדיר בליבּי את דאגתה. בשנה שעברה דאגנו משום השטפונות: החצר כולה עומדת על הבור, שהרי רצפתה משמשת תקרה לבור, ובלילות הגשמים העזים נתמלאתי פחד שהנה יתפוצץ הבור אשר לא יוכל להכיל את שפע המים הזורמים לתוכו ללא הפוגות ואנו כולנו נשקע בתוכו. למחרת מיהרה אז הדודה להסב את מי מרזבי הגג ישירות אל צינורות הביוב, וזאת בדרך הפשוטה של העברת השסתום מצינור הביוב לצינור הבור לפקיקתו. אבל השנה שחונה היא, והדודה פנינה מעמיקה להציץ במצח מקומט ובעיניים דואגות אל תוך פי הבור כאילו אמרה במבּטהּ המרוכז לגרום לו שיתחיל להתמלא מחולייתו. אני חוזר ומטיל את הדלי לתוך המים, וכשאני מעלהו עולה קולו של גבריאל יונתן לוריא עם אור פניו. מיד נמוגה מתוכי הדאגה מפני התרוקנות הבור, כפי שפחד התפוצצותו של הבור בלחץ השפע המציף ומטביע וסוחף הכל סר אחר-כך למראה פניו ולמשמע קולו, אם כי היתה זו, כמובן, הדודה פנינה שהִטתה את מי הגשמים לצינורות הביוב, ולא הוא. אך פעולתה של הדודה פנינה, על כל ממשותה מונעת הסכנה, לא שקולה היתה כנגד הקרינה המרגעת ששפעה מגבריאל יונתן לוריא, ממראהו ומקולו, ומוזר מכל – אפילו מדבריו, שמצד תּוכנם צריכים היו לא להרגיע, אלא בדיוק להפך – לאַמת את החשש העמום, לבררוֹ ולהגבירו עד כדי אימה כלל-עולמית.

הוא עמד לפני החלון, עישן סיגריה מסיגריות "לטיף" השטוחות וניבט מבעד לשמשת החלון על הגשם השופע ויורד ישר ללא הפוגות בקצב ממושך, שנראה כאילו אינו עתיד להיפסק עולמית. "צריך להעביר את הפקק אל צינור הבור," אמרה הדודה פנינה במצחהּ קמוט הדאגה ובעיניה המפוחדות, "הלא כולנו עומדים על הבור," ואני בדמיוני המשכתי את מה שלא ביטאה היא בשפתיה, שהנה עוד מעט קט תתמוטט הרצפה מתחת לרגלינו וכולנו נשקע. "כן כן," אמר הוא ולא עשה כל סימן שהוא של התכוננות לקראת פעולת הסתימה הדרושה, "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע," ואני נרגעתי משום-מה, שקעתי במין שלוָה משונה שהנה כך הם, אמנם, פני הדברים, כפי שנמוגה מתוכי עתה הדאגה מפני התרוקנותו של הבור למראה פניו שהופיעו פתאום כעולים מתוך הדלי ולמשמע קולו האומר "כך, כך. הכלים מתרוקנים." ומה אם לא תזעיק הדודה פנינה את ארלי שואב המים ממקומו שעל פי באר השכונה גם לאחד שבבור שלנו לא יישאר אפילו רביב אחד להחיות נפש? ואשתקד, האם ממשיך הייתי לשׁרות באותה שלוָה גם אילולי עשתה הדודה פנינה את הדרוש, ואנחנו מתחילים היינו לצלול כעופרת בשפע אשר לא יכילוהו הכלים? שאלה זו עלתה בשלב מאוחר יותר, וביתר-שאת, לגביו הוא עצמו, מששוב לא יכלו עיניו כלכל את שפע האור. כעבור שנים הגיעה רגישותו לדרגה זו שאפילו בתוך הבית, ואפילו מקרן אור שחדרה אלכסונית דרך החלון וצנחה על דף ספרו, עלול היה לקבל מכּת-אור שקרא לה, משום-מה, בשם "רפלכּס", ומשנסתנוור שוב לא היתה לו ברירה אלא להשׂתרע אפרקדן על הספה, להרכיב משקפי-שמש כהים מאוד על עיניו ולחכות בעיניים עצומות ובאורך-רוח עד שיתפזרו הסנוורים וימוגו. באותו שלב גם חדל ללכת, ושוב לא היה יוצא לטייל אתי לשום מקום, לא לעיר העתיקה ולא להר הצופים ואפילו לא למערות קברי הסנהדרין שהיו אהובות עליו ושנשארו בי עד היום הזה קשורות בו, אך היה זה כעבור שנים רבות, ואנחנו נחזור ונספר בכך בבוא העת.

כאן עלי להוסיף אך זאת לגבי אותו שלב מאוחר, שכאשר ראיתיו שרוע אפרקדן במשקפי-השמש הכהים, והוא אמר לי, בהצביעו בידו האוחזת בסיגריה לעבר עיניו, מה שאמר עשרים שנה קודם בהיותו ניבט מבעד לשמשת החלון על המטרות השופעים, "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע," לא עמדתי על הקשר שבין הבורות אשר לא יכילו את המים לבין עיניו שנלאו כלכל את שפע האור, כפי שלא זכרתי לו כלל, באותן מעמד, את החסד שעשה עמי בימי ילדותי הרחוקים, עוֹד לפני שנאסר, בפוקחוֹ את עיני לפלא האור. אינני יודע איך להסבּיר את תמונת-זִכְרון-אותו-לילה, שהרי את גבריאל ראיתי לראשונה רק כעבור שנים מִספר, ביוֹם בּוֹ הופיע קיסר חבּש בירושלים, כשהייתי כּבר ילד כבן עשר שנים. ייתכן שלפני שוּבוֹ להשתקע מחדש בארץ, בא גבריאל לביקור חטוף שנשתכּח וחזר וצץ עכשיו עִם כתיבה, וייתכן גם שאין זה אלא פְּרִי-הדמיון המתעתע בּי.